“קראו לי בוגד המון פעמים בחיי… ואני עונד זאת כתג כבוד על דש החולצה. אני חושב שאני בחברה נהדרת. ההיסטוריה מלאה בגברים ונשים שהקדימו את זמנם והואשמו בבגידה על ידי חלק ממתנגדיהם”, כך אמר עמוס עוז, גדול הספרות העברית ומענקי הרוח שהתהלכו בינינו
מאת: פרופ׳ דניאל בלטמן
מוזיאון גטו ורשה, שעושה את צעדיו הראשונים בפולין, הוציא מן הבקבוק מפלצות של שנאה שנשפכו כלבה רותחת על מי שהחליט להשתתף בהקמתו. החלטתי הלא־פשוטה, שהתקבלה לאחר לא מעט היסוסים ושיחות ארוכות עם הנהלת המוזיאון, לקחת על עצמי את תפקיד ההיסטוריון הראשי של הפרויקט, עוררה גל של האשמות הגובלות בהסתה, שספק אם נשמעו כמותן לאחרונה במקומותינו בהקשר של הקמת פרויקט הנצחה היסטורי. הפרופסורים חוי דרייפוס ושלמה אבינרי בישראל, ושלושה היסטוריונים בפולין ובקנדה סימנו אותי כבעל בריתו של השטן. מקבץ דברי השטנה שנפלט מעטם, בעברית, באנגלית ובפולנית, כלל שלל האשמות, מטשטוש ההיסטוריה של השואה או התעלמות מהמחקר הקיים בנושא (הטיעונים המתונים), דרך הקביעה כי הנני היסטוריון ממונה מטעם ממשלת פולין, נער פוסטר, עלה תאנה, כלי שרת של מכחישי השואה בפולין ועד לחשד שברצוני להפוך את המוזיאון בוורשה למכשיר הסתה נגד ישראל.
היו גם רמיזות, מצד היסטוריון פולני בולט העוסק בשואה, נגד מנהל המוזיאון ונגדי, שנינו, רחמנא ליצלן יהודים, שהננו ממשיכי המורשת הלא מפוארת של “יהודי החצר”. קצת אנטישמיות לטנטית בוויכוח על הנצחת השואה לא מזיקה אף פעם. מאזין מן הצד לקקופוניה המרושעת הזאת עשוי לחשוב, כי מדובר במוזיאון שפינטזו כמה נאצים להקים בפראג כדי לפאר את ניצחונם על הגזע הנכחד, ולא במוזיאון שמטרתו להקים גל־עד לקהילה היהודית הגדולה והחשובה באירופה שהושמדה בשואה.
נתחיל במיקום. מוזיאון גטו ורשה מוקם במבנה בעל חשיבות היסטורית וארכיטקטונית נדירה: בניין בית חולים לילדים יהודים (שכמובן התקבלו אליו גם ילדים פולנים), שנבנה בשלהי המאה ה–19 ושרד באורח נס כמעט את הכיבוש הנאצי ואת שתי המרידות שפרצו בעיר, מרד הגטו ב–1943 והמרד הלאומי הפולני ב–1944 (שגם בו השתתפו לוחמים יהודים). המלחמה ושני המרידות האלה הפכו את ורשה לעיי חורבות. הבניין הזה תיפקד כאחד משני בתי החולים בגטו, וצוות הרופאים המסור שעבד בו ערך, בין השאר, גם מחקרים נדירים בחשיבותם ההיסטורית על התמותה והמחלות בגטו.
ב–1944, במרד הפולני, שימש הבניין כמיפקדה ומרכז לטיפול בפצועים של אחת מיחידות המחתרת הפולנית שלחמה באזור נגד הנאצים. המבנה המיוחד הזה שוכן בלב “הסיטי” הוורשאי החדש, על מגרש שאליו לטשו את עיניהם לא מעט כרישי נדל”ן מפולין ומארצות אחרות. הבניין היה אמור להיהרס ולהכניס מיליונים רבים לכיסם של בעלי עסקים ולקופת המדינה הפולנית, לאחר הקמת משרדים ועסקים. ואז החליט משרד התרבות הפולני להתערב ולומר: סטופ. לא גורדי שחקים שיכניסו מאות מיליוני זלוטי, אלא מוזיאון היסטורי שיש להשקיע בו מקופת המדינה מיליונים רבים. ומה טוב וחשוב יותר ממוזיאון לתולדות גטו ורשה דווקא במבנה המיוחד הזה.
אבל אין זה המרכיב היחיד שאינו זוכה להתייחסות במאבק הפוליטי המכוער, שמסתתר מאחורי טיעונים צדקניים על האמת ההיסטורית שתסולף על ידי ההיסטוריון הישראלי והצוות שעובד אתו, שכולל היסטוריונים מצוינים מפולין ומארה”ב. מזה כשני עשורים פועל במסגרת האקדמיה הפולנית למדעים בוורשה מרכז מחקר קטן לתולדות שואת יהודי פולין. מעטים הם חוקריו, שלושה־ארבעה חוקרים מצוינים בסך הכל, אשר במאמץ סיזיפי — תוך שהם נושאים לא אחת על דש בגדם את אות הבוגד שעליו דיבר עמוס עוז — הפכו על פניו את חקר השואה בפולין והציגו בעבודתם תמונה חדשה של תולדות יהודי פולין בשואה. הפולנים כבר לא מוצגים כעם של חסידי אומות העולם, כפי שניסה המשטר הקומוניסטי להציגם במשך שנים ארוכות, אלא כעם שנכללו בו, בצד מצילים למכביר, גם מסגירים ומשתפי פעולה, שהיו שותפים לרצח של אלפי יהודים.
תרומתו של המרכז לחקר השואה בפולין ושל השותפות המחקרית שיצר עם “יד ושם” לא תסולא בפז. קבוצה קטנה של היסטוריונים אמיצים שניצבה עם האמת ההיסטורית שלה מול חברה שלא אוהבת להתמודד ביושר עם הכתמים המסריחים שדבקו בעברה. די אם נזכור את ראשוני המחקרים שהופיעו בישראל וחשפו את הגירוש והנישול של הפלסטינים ב–1948. זה היה המצב בפולין. ושם זה השתנה.
אבל חוקרי המרכז לחקר השואה בוורשה ננעלו על התפישה ההיסטורית הנ”ל, והיא הפכה להיות קדושה בעיניהם כמעט כמסע צלב: המטרה לעמת את החברה הפולנית עם עברה בתקופת השואה ולשים במרכז את האנטישמיות הפולנית על ביטוייה הרצחניים. יש להם שותפים מחוץ לפולין לגישה הזאת. חוי דרייפוס היא מייצגת מרכזית של המגמה הזאת בחקר השואה בישראל.
החוקרים האלה הזניחו את הטיפול במציאות הרחבה בפולין הכבושה שהיתה הרבה יותר מורכבת. בסיפור הזה היו לא רק יהודים שנרדפו על ידי פולנים, ולא רק יהודים שניצלו על ידי פולנים, כפי שביקשו אחרים להדגיש. פולין היתה ארץ גדולה, שבה חיו תחת הכיבוש הנאצי עשרות מיליוני בני אדם קשי יום; אנשים אלה התמודדו עם חיים רצופי טרור, אלימות, גירושים, מחנות עבודה ומתקני כליאה, ששחקו אותם עד דק, ורבים מהם מצאו את מותם מידי אותם רוצחים שהפרידו את היהודים, כלאו אותם בגטאות ולבסוף שלחו אותם לטרבלינקה.
לאחרונה הצביעו שני מומחים בחקר השואה במזרח אירופה, כריסטוף דיקמן ותומש פרידל, על חולשה ארוכת שנים במחקר בתחום: העדר כמעט מוחלט של התייחסות לפחדים הקיומיים של האוכלוסייה הלא יהודית במציאות של הכיבוש הנאצי. פרידל אף בדק מקרים באזורים כפריים בדרום פולין שבהם איכרים פולנים רצחו יהודים שהסתירו בבתיהם, משום שהיו יהודים שלאחר שעזבו את מקומות המסתור שלהם ונתפסו על ידי הגרמנים הלשינו על מציליהם וחשפו אותם לסכנת מוות. ההיסטוריון הפולני מארצין זארמבה הציע, שבמקום לעסוק רק בפחדים הקיומיים של היהודים הנרדפים, כפי שמתעקשים חוקרי המרכז בוורשה לעשות, יש לנסות ולהבין את הפחדים המשותפים לכל הקבוצות האתניות שחיו תחת הטרור הנאצי. הגישות האלה מותקפות על ידי חוקרי המרכז לחקר השואה בוורשה באופן ברוטלי.
ברם האם זה באמת חטא כזה גדול לפרוס את מניפת ההיסטוריה ולהתבונן על המרחב ההיסטורי הזה מתוך גישה מכילה? האם באמת נורא כל כך לספר את ההיסטוריה של גטו ורשה מתוך פרספקטיבה של העיר הכבושה, המעונה, והנחרבת שבה התקיים הגטו? האם נורא כל כך לציין זאת במוזיאון שמוקם בבניין שהיה בשימוש של יהודים שמתו בגטו ברעב ובמגיפות ושל פולנים שנהרגו במרד הרואי אנטי־נאצי — בניין המסמל בעצם הקמתו ופעולתו את הקיום היהודי־פולני בעיר הזאת, כבר משלהי המאה ה–19, על הצלחותיו, קשייו, בעיותיו ואכזבותיו?
בנוסף לפרק העוסק בהיסטוריה יש כאן, כתמיד, גם פרקים הנוגעים לפוליטיקה של כוח ותקציבים. הרך הנולד, מוזיאון גטו ורשה, בדיוק כמו המרכז הוותיק לחקר השואה בוורשה — שאנשיו מנסים להטביע את המוזיאון עוד בטרם יתחיל ללכת — נשען על תקציבי המדינה. הנה הולך ומוקם מרכז חדש, שיכלול מוזיאון ובעתיד גם מרכז מחקר ומרכז פדגוגי־חינוכי שיציג גישה היסטורית שונה מזו שהיתה דומיננטית באופן מוחלט בשיח על חקר השואה בפולין. חוקרי המרכז בוורשה ושותפיהם בישראל מבינים כי המונופול שלהם על השיח ההיסטורי והקצאת המשאבים יכול להגיע לקצו. אמנם, קשה ליישב את הסתירה הדיאלקטית שבין האשמת אנשי מוזיאון גטו ורשה בשיתוף פעולה עם שלטון לאומני המשקיע כספים בטשטוש ההיסטוריה, לבין ההסתמכות על הקופה הציבורית של המדינה המאפשרת פעולה נוחה למאשימים — אנשי המרכז בוורשה שתוקפים את המוזיאון; אבל הרי את הבעיה המוסרית הקטנה הזאת ניתן לטשטש בעוד כמה מאמרי שטנה והתקפה על היסטוריון החצר של הממשלה הלאומנית בפולין.
אין כמובן כל ערובה שתצלח דרכנו. לא פשוט להתמודד עם אינספור הקשיים המלווים פרויקט כה גדול, שנתקל בכל כך הרבה חשדות, עוינות והתקפות מכל עבר. כמובן שאין לשלול אפשרות שבעתיד גורמים פוליטיים יתקעו מקלות בגלגלי העשייה. ויכול להיות שלא נוכל להתמודד עם הקשיים וניאלץ לסגת. אבל עם האשמת הבגידה נתמודד. ואם בסופו של תהליך יפתח המוזיאון הזה את שעריו כמתוכנן ב–2023, במלאות 80 שנה למרד גטו ורשה, נישא ביום ההוא בגאון את התו הזה על דש בגדנו.
פרופ׳ דניאל בלטמן הוא היסטוריון באוניברסיטה העברית וההיסטוריון הראשי של מוזיאון גטו ורשה
