אז פולין ושאר מדינות מזרח אירופה לא רוצות פליטים. הבנו גם שהן לא אוהבות זרים, אבל שאלת הבונוס כאן היא למה הזרים לא אוהבים אותן. במילים אחרות, מה מונע מעשרות מיליוני מוסלמים שכבר נטמעו באירופה ומחזיקים בדרכון של האיחוד להגיע לפולין ולהתפתח בה?
אז למה אין מוסלמים בפולין? בגדול, מאותה סיבה שאין במדינה הזו גם מיעוטים אחרים. “פולין היא מדינה הומוגנית בגלל הנסיבות”, הסביר ד”ר מרקוס זילבר, ראש החוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה ומומחה להיסטוריה פולנית, בראיון שהעניק לעיתון ‘מעריב’ אי שם בשנת 2015. “מלחמת העולם השנייה ודחיקת רגלם של יהודים ושל גרמנים בשנות ה–70 על ידי השלטון הקומוניסטי השאירו בה כמעט אך ורק את הפולנים המסורתיים. הפולנים למעשה קיבלו את המדינה הנוכחית שלהם בירושה, ונכון להיום זו המדינה אולי הכי הומוגנית באירופה”.
“הפולנים כבר קלטו בעבר הגירה מבלארוס ומאוקראינה, אבל גם בהם הם לא התאהבו, למרות שהם נוצרים לבנבנים. בגדול, מדינות מרכז ומזרח אירופה כולן נוקטות גישה מאוד מתגוננת, הטענה שלהן היא שאם צריך לשלם חוב מוסרי כלשהו, אז שגרמניה תישא בו ולא הכלכלה שלהן”.
אולי זו פשוט האנטישמיות שזכורה לנו מהמאה שעברה ועכשיו פשוט מופנית כלפי גורם אחר?
“אני לא חושב שזו אנטישמיות שהחליפה צורה. יכול להיות שהם נראים להם כמו ‘הברברים מהמזרח’, אבל אסור לשכוח שעד היום יש פוליטיקאים פולנים שחיים על האתוס של צבא פולין שעצר במאה ה–17 את האימפריה העותמאנית כשזו עמדה בשערי וינה – ולכאורה הציל את אירופה מפני התאסלמות. מפלגת חוק וצדק נבחרה בין היתר משום שהשכילה להזכיר את האיום של רוסיה מצד אחד, ומנגד את האיום של גרמניה ושל אירופה, שמנסות לשנות את האפיון הפולני.
“ברור שהתנגדות לאומית לגיוון חברתי היא גורם חשוב, אבל אני לא בטוח שהיא חשובה יותר בפולין מאשר בצ’כיה או באוסטריה. אנחנו נוטים לייחס יותר קסנופוביה לפולין, כי אנחנו רגילים לשנוא אותם בגלל ההיסטוריה שלנו. מה שכן, אין ספק שגופים ימניים קיבלו שם יותר קולות מאשר במערב אירופה. גם המפה הפוליטית היא של מפלגת מרכז–ימין ומפלגת ימין. ברור שיש שנאת זרים וניסיון להתרחק מהשונה, אבל זה מאוד תלוי באזור. חלק מהאליטות העירוניות מאוד הופתעו מגודל הניצחון של מפלגת הימין ובמקומות פריפריאליים וכפרים נידחים אתה רואה בבירור התרפקות על פולניות מהעבר. אף על פי שפולין היא מדינה קתולית מאוד, היא לא מוכנה לקבל את דין האפיפיור, שקבע שיש לקבל פליטים”.
אז מי הם עשרות אלפי המוסלמים שבכל זאת חיים היום בפולין? בעיקר כאלה שגרים בגבול עם ליטא כבר מאות שנים. חלקם שרידים להתפשטות הטריטוריאלית של פולין במאה ה–15 ולגיוס טטארים לצבא, שקיבלו בעקבות כך אזרחות. בכל אופן, אלה לא מי שעשויים לסכן את המדינה. לטענת שגריר ישראל בפולין לשעבר, שבח וייס, המוסלמים הללו מצויים בקשרים די טובים עם האוכלוסייה היהודית המצומצמת, בעיקר על רקע דתי בנושאים כמו שחיטה כשרה.
וייס עצמו מודה שגם בשיחות עם פרופסורים וחוקרים פולנים הוא לא מצליח לשים את האצבע על הנקודה שבה הפולנים התחילו לפחד ולשנוא מוסלמים במקביל. מי שבכל זאת מוכן להסתכן בכך הוא ד”ר רפי ואגו מהחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת ת”א.
“באופן מסורתי, בכל המרחב הפוסט–קומוניסטי – האזור של הונגריה, רומניה, צ’כיה ופולין – לא הייתה אוכלוסייה מוסלמית”, הוא מסביר, “היו כמה קבוצות מוסלמיות שהגיעו לשם בעיקר לצורך לימודים בתקופה הקומוניסטית – חלקם אגב מהגדה המערבית וגם כאלה שנשלחו על ידי המפלגה הקומוניסטית בישראל. אפשר אפילו לספר על ראאד ערפאת, ערבי שנולד בסוריה, ונחשב היום לאיש שייסד את מערך החירום של שירותי הבריאות הרומניים. אבל העניין הוא שגם רוב אלה שנשארו במזרח אירופה כבר התחתנו עם מקומיות ונטמעו. ולמרות זאת, הדימוי הציבורי של מוסלמים נותר שלילי. בעיניהם, הם מבינים שהמוסלמים ו’אנשי העולם השלישי’ מבקשים להגיע כרגע לכיוון מערב וגם מי שלא מגיע כפליט, דעת הקהל כלפיו לא חיובית.
“לא מחפשים אותם ככוח עבודה זול, כי אין צורך בהם. מזרח אירופה עדיין בונה את הדימוי העצמי שלה אחרי התפרקות הקומוניזם. התקינות הפוליטית, שכל כך חשובה במערב, לא נספרת כמעט במזרח.
מערבה משם
אז פולין ושאר מדינות מזרח אירופה לא רוצות פליטים. הבנו גם שהן לא אוהבות זרים, אבל שאלת הבונוס כאן היא למה הזרים לא אוהבים אותן. במילים אחרות, מה מונע מעשרות מיליוני מוסלמים שכבר נטמעו באירופה ומחזיקים בדרכון של האיחוד להגיע לפולין ולהתפתח בה?
“אם אתה רוצה את התשובה הזו בקצרה, אז זה מפני שעשרה מטרים ברכבת מפולין אפשר להגיע למקום הרבה יותר טוב שנקרא גרמניה. מוסלמים שהגיעו לשם או לשוודיה יכולים להשתלב ברשתות חברתיות ודתיות קיימות. אם אתה מגיע לפולין, אתה צריך לבנות את עצמך ואת הקהילה שלך מאפס”, טוען זילבר.
“תחשוב על זה כאילו הם עושים סקר שווקים ומכירים את המפה”, מוסיף ואגו, “הם יודעים איפה יש בעיות וסכסוכים עם מיעוטים ולא רוצים להכניס את הראש למיטה החולה הזאת. כמה קילומטרים משם יש להם את המערב שחרת על דגלו על הליברליזם והרב–תרבותיות, ולכן יש להם הרבה יותר סיכוי לשרוד שם. אני לא יכול לתאר לעצמי שכונה מוסלמית בברטיסלאבה שהתושבים בה ירשו לעצמם להתנהג כמו בבריסל או בלונדון”.
כי אז מה יקרה?
“לא יקרה”, הוא אומר וצוחק, “אפילו מוסלמים שלא שפר עליהם מזלם יעדיפו להמשיך לגור במארסיי ולא לעבור לוורשה, שהיא מקום שבו אפילו חלק מהמשכילים והמוצלחים שבמוסלמים לא בהכרח השתלבו”.
מי שבקיא אפילו יותר בתנודות של מוסלמים ברחבי היבשת הוא פרופ’ עוזי רבי, ראש מרכז דיין לחקר המזרח התיכון. “יש שלוש סיבות שבגללן אתה מוצא מוסלמים בעיקר במדינות מערב אירופה: יש להן עבר קולוניאלי, הן מחזיקות בתפיסות ליברליות והן החליטו בשלב מסוים על פתיחת גבולות ועל מחשבה שמדינה היא כור היתוך. כשאתה עובר לפולין ולמזרח אירופה אתה מוצא מדינות עם אידיאולוגיות אולטימטיביות ונוקשות, שחיו מאחורי מסך ברזל ומבחינתן הנושא הזה הוא פחות קליט ונגיש”, הוא קובע. “בצרפת, למשל, אזרח הוא אזרח. הנחת העבודה של המערב היא שאדם מסתגל בסופו של דבר. במזרח יש היסטוריה הרבה יותר קשוחה וחוסר מודעות לאחר”.
מתי ההבדל הזה התחיל להתחדד?
“בשנות ה–60 וה–70 של המאה שעברה מערב אירופה החליטה שהיא פותחת את שעריה לנתיניה בעבר. הם היו זקוקים לכוח עבודה זול ומהיר, וההנחה הייתה שאנשים יבואו, ילמדו וההבדלים ייטשטשו. צריך לזכור שבמערב אירופה יש צורך בידיים עובדות, גם בעבודות של מעמד בינוני, וביחד עם העבר הקולוניאלי ורגשות האשם, הם מצאו פתרון שנבע מסוג של פטרונות. בוודאי שלא היה חשש שהאנשים שיגיעו יביאו איתם גם את המובלעת התרבותית שלהם.
“כאן מתחילה הבעיה של הדור השני והשלישי. כשמדובר בדור הראשון של המהגרים, המהגר עצמו משווה מה שהיה לו במדינת האם לבין מה שהוא מקבל, וחש על בשרו עד כמה ההבדל עמוק. הדור השני והשלישי, שכבר נולד בצרפת או בבריטניה, מרגיש רק את הנחיתות מבחינה סוציו–אקונומית. הם רואים את זה בבתי הספר, בעבודה ובכל מקום אחר. בחלק קיצוני מהמקרים זה הביא אותם למסקנה שהמוצא של אבותיהם הוא זה שמנציח את הפער. במקביל הם רואים כיצד מדינות אירופיות תוקפות לא אחת את מדינת האם שלהם מבחינה צבאית.
“בוא לא נעשה עוול ל–95% מהמוסלמים שכן מתערים בחברה. הרוב, בסופו של דבר, רוצים לחיות איש תחת גפנו ותחת תאנתו. אלא שבגלל חופש הפרט יש יותר מדי מקרים, בעיקר בפרברים של בריסל, פריז וערים בבריטניה, של הטפות במסגדים. שם הם מתחילים לראות את המערב כשורש כל רע. תראה, יש פה דת שהיא אמביציוזית מצד אחד, ושייכת לציביליזציה שהייתה מפוארת והתרגלה לראות את אנשי המערב כנחותים. אירופה נתפסת בעיניהם כיבשת של ימי ביניים, נחותה וכופרת, שראוי לשנות בה סדרי עולם.
“יש כאן דיבורים על חזרה לספרד המוסלמית ואירופה של לפני 500 ואלף שנה. לכן מקומות שנהנים מסובלנות דתית הם קרקע פורה להתנחלות. לשוודיה למשל אין שורשים קולוניאליסטיים, אבל היא עדיין יותר אטרקטיבית ממדינות המזרח. בסקנדינביה הייתה פתיחות באותן שנים בכל מחיר, והתפיסה של שוודיה היא ליברלית, שלא בודקת מי נכנס ולמה. מרוב שהמדינות האלה היו בנויות על תיאוריות ליברליות וסובלניות, ונתקלו באנשים שבאמת ובתמים חיפשו עבודה, הם קיבלו גם את המוסלמים שרואים בנצרות שורש כל רע”.
המאמר המלא | מעריב | שחר שקלש הלווינג
