אחרי ישראל, ארה”ב, אוסטרליה ואוסטריה – גם פולין הודיעה כי היא פורשת מההסכם השנוי במחלוקת של האו”ם
שעות ספורות לאחר שפורסמה על ידי בנימין נתניהו ההודעה על פיה הוא הורה למשרד החוץ להודיע שישראל לא תשתתף ולא תחתום על הסכם ההגירה. פורסמה הודעה ברוח דומה על ידי משרד החוץ הפולני.
ההחלטה על כך שממשלת פולין לא תתמוך בהסכם ההגירה שם האו”ם התקבלה על ידי מועצת השרים של פולין ביום שלישי. על פי ההחלטה, פולין לא תתמוך בהסכם בוועידת האו”ם שצפויה להתכנס במרקש ב- 10-11 בדצמבר וגם לא במהלך ההצבעה הבאה בעצרת הכללית של האו”ם.
על פי ההצהרה של מרכז המידע הממשלתי (CIR) בפולין, “המסמך לא עומד בדרישות פולין בדבר אישורן של ערבויות חזקות מספיק באשר לזכות הריבונית של המדינות להחליט את מי לקבל לשטחן וכן באשר להבחנה בין הגירה חוקית לבין הגירה בלתי חוקית” .
עוד נטען על ידי ה-CIR כי “הנוסח בטיוטה הסופית, במיוחד בנוגע להבחנה בין מהגרים חוקיים לבין מהגרים בלתי חוקיים, עלול לגרום לקשיים משמעותיים בפרשנות ולהכביד על יישום ההסכם המוצע על ידי האו”ם”.
גם משרד הפנים הפולני מתנגד לנוסח ההסכם.בהודעה רשמית מטעם המשרד צויין, כי “ההסכם עומד בניגוד לסדרי העדיפויות של ממשלת פולין, בראשן ביטחונם של אזרחי פולין ושליטה על קצב זרימת המהגרים”.
ההצהרה הדגישה כי ממשלת פולין סבורה שהסיוע האפקטיבי ביותר לבעיית ההגירה, היא הענקת סיוע לנפגעי המלחמה באיזורי הלחימה ולא באירופה. ברוח הדברים, מדגישה פולין כי זו הסיבה לכך שהגישה בשנים האחרונות סיוע כספי והומניטרי לסוריה ולעיראק. בשנת 2017 לבדה, הסיוע ההומניטרי של פולין עמד על פי שישה יותר מאשר ב -2015 והסתכם ב -174 מיליון זלוטי (כ-40 מיליון אירו). ביחד עם קרנות הסיוע לפיתוח עמדה ההשקעה של פולין על כ- 2.5 מיליארד זלוטי.
האמנה החדשה של האו”ם
האמנה החדשה נוסחה באו”ם בשם “הסכם עולמי להגירה בטוחה, מאורגנת וסדירה (Global Compact for Safe, Orderly and Regular Migration), שבמסגרתה תהפוך לראשונה בהיסטוריה “הזכות להגירה” לחלק מהמשפט הבינלאומי, שתחול גם על מהגרים כלכליים ולא רק על פליטים.
האמנה מטילה הגבלות רבות על קיום מדיניות הגירה לאומית תקיפה, אוסרת על ענישה פלילית ושימוש במתקני שהייה כלפי מהגרים לא חוקיים ומחייבת מתן זכויות סוציאליות ואחרות. על פי טיוטת האמנה, הכוונה היא להקנות למהגרים כלכליים זכויות רבות, גם לכאלה שנכנסו או שוהים במדינה באופן לא חוקי. למעשה, ההסכם מטשטש כמעט לחלוטין את ההבדל בין מהגרים לפליטים ועושה שימוש במונחים כמו “מדיניות רגישה תרבותית ומגדרית” ו”חילוף תרבותי”.
החתימה על הסכם ההגירה אמורה להתרחש בחודש הבא במרקש שבמרוקו, אף על פי שכמה מדינות מערביות הודיעו על פרישתן מהאמנה – בהן פולין, ארצות הברית, אוסטריה, אוסטרליה וישראל.
הפרשנות להסכם / ג’ודית ברגמן
הסיבה לפרישתן של מדינות רבות מהאמנה היא הניסוח העמום של ההסכם וההצהרות שבו, המשתמשות בלשון “המדינות מתחייבות”, שעלולות להפוך את האמור בו לחלק מהמנהג של המשפט הבינלאומי, במקרה שמדינות רבות יצטרפו להסכם ובכך יתנו לו תוקף.
בשל כך, סירבו המדינות הפורשות לחתום על האמנה, וככל הנראה גם מדינות נוספות, בהן צ’כיה וקרואטיה יסרבו.
הסכם האו”ם קובע כי: פליטים ומהגרים זכאים לאותן זכויות אדם אוניברסליות וחירויות בסיסיות שחובה לכבד, להגן וליישם בכל עת” (מבוא, סעיף 4).
ג’ודית ברגמן עורכת דין ופרשנית פוליטית פרסמה טור פרשנות באתר האינטרנט של מכון גייטסטון ובו כתבה, כי הסכם זה אינו מדבר על פליטים הנמלטים מרדיפה, או על זכויותיהם להגנה במסגרת החוק הבינלאומי. הסכם זה מפיץ את הרעיון הרדיקלי כי הגירה – מכל סיבה שהיא – היא משהו שיש לקדם, לאפשר ולהגן עליו. כמעט כל המדינות החברות באו”ם, למעט ארצות הברית, אוסטריה, אוסטרליה, קרואטיה, הונגריה, פולין וייתכן שאף צ’כיה, צפויות לחתום על ההסכם.
עוד כותבת ברגמן, כי “באו”ם הכחישו עד כה כי הם מתכוונים להגדיר הגירה כ”זכות אדם”, אך כמובן שאין להם אינטרס להודות בכך שההסכם החדש מקדם בדיוק את הקביעה הזו. עד לאחרונה הנושא לא נדון כמעט, ודיון נוסף בסוגיה עלול לסכן את כל ההסכם. עם זאת, ניסוח ההסכם, כמתואר להלן, אינו מותיר מקום לספק כי הגירה אכן תהפוך ל”זכות אדם” עם החתימה עליו.
“ההסכם” מסבירה ברגמן, “מחולק ל-23 יעדים אותם מבקשות להשיג המדינות החותמות. יעד מספר שלוש, לדוגמה, מתאר עידוד ומתן אפשרות להגירה על ידי מספר אמצעים, וקובע כי המדינות החתומות מתחייבות:
“להשיק ולפרסם אתר אינטרנט ארצי מרכזי ונגיש לציבור כדי להעמיד לרשות הציבור מידע על אפשרויות הגירה סדירות, כגון חוקים ומדיניות הגירה ספציפיים למדינה, דרישות לוויזה, הליכים להגשת בקשה, אגרות וקריטריונים להסבה, דרישות לאשרות עבודה, דרישות להסמכה מקצועית, הערכת תעודות ושווי ערך, הזדמנויות להכשרה וללימודים ועלויות ותנאי מחייה כדי ליידע את המהגרים בעת קבלת החלטות”
“במילים אחרות, לא זו בלבד שמדינות החברות באו”ם אמורות לפתוח את גבולותיהן למהגרים מהעולם, אלא עליהן גם לעזור להם לבחור את מדינתם העתידית ולספק להם מידע מקיף על כל מדינה שבה יחפצו להתיישב.
רמת השירות המתוארת כדי להקל על הגירה גבוהה אף היא. המדינות נקראות:
להקים תחנות מידע פתוחות ונגישות לאורך נתיבי ההגירה הרלבנטיים, היכולות להפנות מהגרים לתמיכה וייעוץ שהינם מתחשבים בילדים וקשובים למגדר, להעניק הזדמנויות לתקשר עם נציגים קונסולריים של מדינת המוצא ולהעמיד מידע רלבנטי, כולל מידע על זכויות אדם וחירויות יסוד, הגנה וסיוע הולמים, אפשרויות ונתיבים להגירה מסודרת, ואפשרויות לחזרה, בשפה שהאדם הנדון יכול להבין”
לאחר שהמהגרים הגיעו ליעד שבחרו, המדינות החתומות מתחייבות: לספק למהגרים חדשים מידע נגיש ומקיף, ממוקד, קשוב למגדר ומתחשב בילדים וסיוע משפטי על זכויותיהם וחובותיהם, לרבות ציות לחוקים הארציים והמקומיים, השגת עבודה והיתרי שהייה, שינויי סטאטוס, רישום אצל הרשויות, גישה לצדק ויכולת להגיש תלונות על הפרות זכויות וכן גישה לשירותים בסיסיים”
גבולות נעלמים
על פי ההסכם החדש, המהגרים הם ללא ספק אזרחי העולם, ועל כל המדינות לחוש לעזרת כל מי שבחר להגר ולגור במדינה אחרת מכל סיבה שהיא. גבולות אולי קיימים בתיאוריה, אבל האו”ם – הכולל כמעט את כל הממשלות בעולם – עובד קשה כדי לגרום להם להיעלם בפועל.
כך למשל לפי ההסכם, יש “להעצים את המהגרים כדי ליישם הכללה מלאה ולכידות חברתית” במדינותיהם החדשות (יעד מספר 16). המשמעות היא, בין היתר, כי על המדינות:
לקדם כבוד הדדי לתרבויות, מסורות ומנהגים של קהילות היעד וקהילות המהגרים על ידי חילופין ויישום שיטות עבודה מיטביות בנושאי מדיניות, תוכניות ופעילויות אינטגרציה, לרבות דרכים לעידוד קבלת מגוון ולקידום לכידות חברתית והכללה”
כל התרבויות שוות ויש לכבדן בצורה שווה. המשמעות היא כנראה שבלונדון ובפריז יש להכיר במסורת של מילת נשים שכמעט כל אישה עוברת בסומליה, כיוון שהיא ראויה ל”כבוד הדדי” באותה צורה כמו במוגדישו.
ההסכם ממשיך לפרט מה על המדינות לעשות כדי לקלוט מהגרים. יש לגבש “יעדי מדיניות לאומיים בנוגע להכללת מהגרים בחברות, לרבות אינטגרציה בשוק העבודה, איחוד משפחות, השכלה, אי אפליה ובריאות”. בנוסף, על המדינה המארחת לאפשר “גישה לתעסוקה ולעבודה הגונה שמתאימה לכישוריהם, בהתאם לביקוש בשוק העבודה הארצי והמקומי והיצע המיומנויות”.
במילים אחרות, מהגרים חדשים באירופה צריכים לקבל אותן זכויות, או לפחות זכויות דומות, להשכלה, לשוק העבודה ולשירותי בריאות, כמו האירופים שעבדו קשה ושילמו מיסים במשך עשרות שנים כדי לקבל גישה לאותם דברים בדיוק. האירופים, כמובן, יצטרכו לשלם על הכול מכספי המיסים שלהם.
מחברי ההסכם כנראה אינם מצפים שהוא יעבור בשתיקה, וגם הם יודעים כי הסכם מעין זה שיאפשר הגירה המונית למדינות המערב בעיקר משאר העולם (אין הגירה בכיוון ההפוך) עשוי להגדיש את הסאה בקרב רבים. לכן ההסכם מציין בבירור כי כל אי הסכמה עם סדר היום לא תתקבל, וכי המדינות החתומות יפעלו להפרכת “נרטיבים מטעים המייצרים תפיסות מוטעות על מהגרים”.
על מנת שיעד זה יקרום עור וגידים, המדינות החתומות מתחייבות בראש ובראשונה:
לעודד דיווח עצמאי, אובייקטיבי ואיכותי של ערוצי התקשורת, ובכלל זה מידע מבוסס אינטרנט, לרבות על ידי הדרכה של אנשי תקשורת והפיכתם לרגישים לסוגיות ולמונחים בנושאי הגירה, השקעה בסטנדרטים של דיווח מוסרי ופרסום ועצירת הקצאת מימון ציבורי או תמיכה חומרית בערוצי התקשורת המעודדים באופן שיטתי חוסר סובלנות, שנאת זרים, גזענות וצורות אחרות של אפליה כלפי מהגרים, תוך כיבוד מלא של חופש העיתונות”. (יעד מס’ 17).
ברגמן מציגה קונפליקט אתי – האם בכמעט כל המדינות החברות באו”ם יחתמו למעשה על הסכם שאומר שערוצי תקשורת שאינם מסכימים עם מדיניות הממשלה לא יהיו זכאים למימון ממשלתי? בנוסף, מחברי ההסכם טוענים באופן מוזר כי הוא נכתב “מתוך כיבוד מלא של חופש העיתונות”, כאילו מישהו באמת יאמין לכך.
שנית, המדינות החתומות מתחייבות:
…להסיר כל צורה של אפליה, לגנות ולהתנגד לביטויים, מעשים והבעת גזענות, אפליה גזעית, אלימות, שנאת זרים וחוסר סובלנות בנושא נגד כל המהגרים בהתאם לחוק זכויות האדם הבינלאומי”. (יעד מס’ 17).
באופן נוח מאוד, ההסכם אינו מציע הגדרה למהי “גזענות” או “שנאת זרים” בהקשר זה. מהי, למשל, “חוסר סובלנות בנושא”? האם ביקורת על מדיניות ההגירה של האו”ם נחשבת לדוגמה ל”חוסר סובלנות”?
איום לעולם
במקור, כל המדינות החברות באו”ם, למעט ארצות הברית, אישרו את הנוסח הסופי של ההסכם ונראה היה כי הן מוכנות לחתום עליו בדצמבר. אולם לאחרונה מדינות נוספות הכריזו כי הן נסוגות מהסכם. ביולי הונגריה נסוגה מההסכם אותו, תיאר שר החוץ כ”מנוגד לחלוטין לאינטרסים הביטחוניים של הונגריה”, והוסיף:
האמנה מהווה איום לעולם, כיוון שהיא עשויה לעורר השראה בקרב מיליוני [מהגרים]. הנחת היסוד המרכזית שלה היא שהגירה היא תופעה טובה ובלתי נמנעת. אנו רואים בהגירה תהליך גרוע, שיש לו השלכות ביטחוניות חמורות ביותר”
גם אוסטרליה רמזה כי תיסוג מההסכם, לפחות במתכונתו הנוכחית. לדברי השר לענייני פנים, פיטר דוטון: “איננו הולכים לחתום על עסקה שמקריבה הכול מבחינת מדיניות ההגנה על גבולותינו… לא נוותר על ריבונותנו – לא אסכים שגופים שלא נבחרו יכתיבו לנו, לעם האוסטרלי”.
כבר בנובמבר הכריזה פולין כי סביר כי שהיא תיסוג מההסכם. “עקרונותינו הריבוניים לאבטחת גבולותינו ושליטה על זרם ההגירה עומדים בהחלט בראש סדר העדיפויות שלנו”, אמר ראש ממשלת פולין, מתאוש מורוביצקי.
בנוסף, החודש הודיעה אוסטריה כי לא תחתום על ההסכם. “יש לנו ביקורת על כמה נושאים באמנת ההגירה, כמו הבלבול בין בקשה להגנה לבין הגירה לשם עבודה”, אמר קנצלר אוסטריה, סבסטיאן קורץ.
האיחוד האירופי מיהר למתוח ביקורת על החלטת אוסטריה. “אנו מצרים על החלטת ממשלת אוסטריה. אנו עדיין סבורים, כי הגירה היא אתגר עולמי, ורק פתרונות עולמיים ושיתוף אחריות בינלאומי יביאו לתוצאות”, אמרה דוברת הנציבות האירופית. אגב, זו אותה נציבות אירופית שרק לאחרונה הודיעה כי כביכול תנקוט “אמצעים חריפים” נגד הגירה.
אם “נוקטים אמצעים חריפים” נגד הגירה, מדוע חותמים על הסכמים שיקנו לה מעמד של זכות אדם ואף יעצימו אותה?
